כשהייתי קטן שמעתי על הרבה מחקרים שאומרים ש"זה מסרטן" "וגם זה מסרטן", "וכן, אפילו זה!".משם הדרך ל"הכל מסרטן" היתה קצרה מאד, והמסקנה המתבקשת היתה פשוט להתעלם מהכל ו-YOLO! או בעברית: "יאללה, יאללה.."
הזמנים עברו, הספקתי להתבגר קצת, וגיליתי דבר מעניין:לא הכל מסרטן.יש שפע עצום של דברים והרגלים בחיים שיכולים לעשות לנו הרבה טוב - אך פשוט התרגלנו (או ליתר דיוק, הרגילו אותנו) שלא לבחור בהם, אלא בהרגלים שפוגעים בנו.
גיליתי שכשעושים דברים במידה ובצורה מאוזנת, אפשר להימנע מרוב הנזק של ההרגלים הרעים.אבל כמו שמכור יודע להגיד ש"אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה", יש הרגלים שפשוט עדיף להימנע מהם.
היום אני קורא ספר מצויין בשם "מוח מנצח", ואני מאד ממליץ עליו.הספר מציג איך הרפואה שהתרגלנו אליה מתייחסת אל כל איבר בגוף בתור ישות נפרדת (בדקו את עצמכם: כמה תפקידים שמסתיימים ב"לוג" אתם מכירים?), במקום כמקשה אחת במערכת סגורה, שבה הכל מושפע ומשפיע אחת על השני.בכך לרוב אנו מקבלים מהרפואה המלצות לפלסטרים נקודתיים, במקום לחפש את שורשי הבעיות, ולפתור יותר מאשר רק בעיה נקודתית.
וכך קורה גם בכדור-הארץ.אנחנו חיים במערכת סגורה, של מערכות שהתעצבו במשך מיליוני שנים.כמו הגוף שלנו, המערכות האלו תלויות אחת בשנייה, לטוב ולרע.באיור הבא איגדתי את המערכות שנקראות "נקודות מפנה", כלומר שיש להן פוטנציאל לדעיכה מהירה שיכולה לגרור קריסה ושיבוש בכל מקום שבו אנו חיים.אבל כמו שהמערכות מושפעות לרעה, הן יכולות גם לאזן אחת את השניה. כמו המצב המדהים בו קיבלנו אותן.ו..נו אתם כבר יודעים. זה תלוי רק בנו.
אז אני כבר יודע איך זה מרגיש שהכל נראה גדול מדי, ושעדיף לוותר.אבל זהו רק השלב הראשון של קבלת מידע חדש: התכחשות.זה מובן בהחלט מדוע אנו מתכחישים כאשר מערערים על ההרגלים שלנו, ולמה אנו מספרים לעצמנו סיפורים מרגיעים ומתעלמים, בעוד הבעיות רק גדלות.
אבל זכרו: ההרגלים המזיקים הם לא באמת שלנו - על רובם יש חותמת של טייקון כלשהו. אנחנו רק המבצעים, שצריכים עכשיו ואחר כך לשאת בתוצאות.וזה כמובן לא חייב להיות כך. צריך רק להכיר את האלטרנטיבות.אנחנו לא יכולים להישאר בשלב ההכחשה לנצח, כי בכך אנחנו פוגעים בגוף היחיד שלנו ובגוף היחיד של האהובים שלנו - ובגוף שבו כולנו חיים.
אני כבר הפסקתי להתכחש, ועברתי להשתנות, בשמירה על הגוף שלי ועל הגוף של כולנו, וגם להעביר את זה הלאה.ומה אתכם?
