מיתוס מספר 1: מה אתם רוצים ממני, המשבר הזה רחוק ממני טילים!
-רחוק בזמנים (אני כבר אמות)
-רחוק במיקום (בישראל הכל תותים)
-רחוק מחשבתית (שמעתם מה איזה מוזיקאי אמר? הרבה יותר מעניין)
-רחוק מהלב (איזה עתיד אני משאיר לילדים שלי?)
אנחנו מכירים רק מציאות אחת, בתוך מערכת סגורה, ובה ליחס שלנו לסביבה כבר יש השלכות כבדות.
ככל שאנו מתכחשים לה, היא רק מתעצמת.
אבל העתיד הוא מה שמלחיץ באמת: כי כל מה שנראה לנו רחוק, מתקרב בצעדי ענק.
אני לדוגמה, בן 31. לצורך העניין, נגיד שבגיל 35 יהיו לי ילד או שניים.
על פי הממוצע הישראלי, אחיה עד גיל 81, ואמות בשנת 2071.
(הממוצע לנשים הוא 84.5, ובכל מקרה אני חי בצורה שתאפשר לי לחיות לפחות 90 שנים בריאות)
על פי אותו ממוצע, הילד שלי ימות בשנת 2106, והנכד שלי בשנת 2141.
כשאני נולדתי, ממוצע הטמפרטורה בארץ ביחס לשנת 2000 היה חצי מעלה פחות.
אם נמשיך בדרכנו, אמות בממוצע של 3.5 מעלות: עלייה של 4 מעלות, במהלך החיים הקצרים שלי.
הילד שלי, שיוולד בממוצע 1.3 מעלות, ימות בעלייה של 4.5 מעלות. אני אפילו לא רוצה לדמיין מה יעלה בגורל הנכד שלי.
אז בגלל שאנחנו לקראת יום השואה, בואו נחשוב על כמה מעצב זה לזכות להכיר את הסבים והסבתות שלנו.
כמה היה להם חשוב להכיר אותנו! וכמובן, לאחל לעתיד טוב יותר, ובעיקר לנסות ליצור לנו אחד שכזה, בהתאם לידע שהיה להם.
עכשיו נסו לדמיין את עצמכם, בעולם בו ההשלכות של היחס שלנו לסביבה באות לידי ביטוי בשיא בעוצמה, בו החלשים נפגעים ראשונים, ובעיות חברתיות וכלכליות שלא נראו כמותן יבואו לידי ביטוי - והילדים שלנו שואלים: אבא, אמא, למה כל זה מגיע לי?
אני לא רוצה שנחזור לשאלות שבפיסקה הראשונה. אני לא רוצה שנענה שהיו לנו דברים חשובים יותר, כי שכחנו מה חשוב באמת.
אני רוצה, אני כל כך רוצה, שיהיה לנו אכפת יותר. מהחיים שלהם, מהחיים שלנו.
שאכפתיות הזו תתורגם למחשבות, לדיבורים, למעשים. לשינוי סדרי עדיפויות, שמוגדרות על ידי האכפתיות הזו.
האנשים המדהימים שאת חלקם נזכה לשמוע בקרוב ביום השואה, עשו ככל יכולתם בשביל לשמור על העתיד שלנו.
בבקשה, בואו ננסה להיות מדהימים כמוהם, אפילו רק קצת.
