לפני שנה, לנוכח השריפות ביערות האמזונס וגלי החום, כתבתי פוסט בפייסבוק. להפתעתי עשרות הורים פנו אליי

כתב: לוטן רז, 6/9/20

קיץ 2019. הרחובות גדושים באנשים שמסתובבים ללא חשש מבלי לעטות מסכות על פניהם. הכלכלה אולי לא בשמיים, אבל המחשבה שבקרוב יהיו בישראל כמעט מיליון מובטלים נשמעת כמו חלום רע ולא יותר; ופגישות של הילדים עם הסבים לא משולבות בחרדות, שמא אנחנו מסכנים את בריאות יקירינו. הבן הגדול שלנו היה מלא ציפייה לקראת לידת אחיו הצעיר, שהיתה רחוקה מאתנו בשבועות בודדים בלבד. ההתרגשות בבית היתה כה גדולה, שאפילו גלי החום התכופים לא יכולים היו לכבות אותה.

אבל משהו אחר היה באויר, והוא דווקא כן היה כרוך בשרב הצורב שבחוץ. נערה שוודית בשם גרטה ומיליוני תלמידים ברחבי העולם שבתו מלימודיהם וגדשו את רחובות עריהם בדרישה נוקבת שאנחנו המבוגרים נשנה את המדיניות שגורמת לחום הגואה.

העולם מתחמם בקצב מסחרר כל כך, שאפילו האו"ם - אחד הגופים הזהירים ביותר - מתריע בפנינו שאם לא נשנה מהותית את הצורה שבה אנחנו חיים, העולם שילדינו יגדלו לתוכו כבר יהיה חם מדי מדי מכדי לאפשר להם קיום סביר. ובעוד שגרטה חצתה את האוקיאנוס לניו יורק בסירת מפרש כדי להשתתף בכנס חירום של האו"ם בנושא אקלים, תמונות אפוקליפטיות פרצו למסך הסלולרי שלי: העיר הברזילאית סאו פאולו, הרביעית בגודלה בעולם, אפופה כבר שבועיים בענן עשן שחור וסמיך, שמקורו בשריפות ביער האמזונס, המרוחק כמעט 3,000 ק"מ מהעיר. העשן היה כל כך כבד, שהוא הסתיר מהתושבים את אור השמש.

התמונות הפציעו ברשתות החברתיות הרבה לפני שהתקשורת הממוסדת בעולם טרחה להראות לנו אותן בעצמה. והן נגעו בי. מסך הטלפון סיפק לי המחשה חיה לכך שאנחנו שורפים – באופן המילולי והמוחשי ביותר – את העתיד של ילדינו, ומותירים אחרינו פיח וחורבן. הילדים שיוצאים לרחובות בכל העולם הבינו את זה טוב מכולם. אבל דווקא אנחנו ההורים, האחראים לעתיד ילדינו, לא צירפנו את קולנו לילדים הנאבקים.

היססתי. חששתי. בהיתי בחלל. ובהבזק קצר של השראה עשיתי את מה שרוב בני הדור שלי עושים כשהם ניצבים בפני בעיה  – כתבתי פוסט בפייסבוק. "כהורים, יש לנו תפקיד מיוחד לדאוג לילדים שלנו כך שיהיה להם עולם לחיות ולשגשג בו. בואו ניפגש, נדבר ונתארגן כדי לדאוג לעתיד של הילדים שלנו ושל כולנו כאן". בליבי קיוויתי שאחד מחבריי ברשת יובילו אותי לקבוצת הורים פעילה שאוכל להצטרף אליה. עם תינוק שאמור להצטרף למשפחה בתוך שבועות בודדים, לא דמיינתי את עצמי פוצח בהקמת תנועה חדשה.

אבל לחיים היו תוכניות אחרות. עשרות הורים, שרק את חלקם כבר הכרתי, פנו אליי בעקבות אותו פוסט, כמעט כולם באותן המילים – "אני חושבת את אותו הדבר. כל כך הרבה זמן שאני רוצה לכתוב פוסט כזה בעצמי". כולנו רצינו הרבה זמן להרים את קולנו, אבל הרצון הזה נדחק אל מתחת להררי העבודה, הטיפול בילדים והייאוש. השותפות החדשה שנבנתה בינינו, גדושה בהתלהבות מהאפשרות לפעול יחד, סללה את הדרך למשהו חדש. 

בתוך שבועות בודדים גילינו כיצד הפעולה המשותפת סודקת את ערימות הייאוש (גם אם לא את הררי הכביסה). מפגשים ראשוניים של קבוצות הורים התכנסו בחיפה, ירושלים ובשרון. כהתארגנות צעירה, הצטרפנו להפגנות הנוער בארץ, שהתקיימו יחד עם ההפגנות ההמוניות ברחבי העולם בפתח ועידת האו"ם בניו-יורק. קבוצות אזוריות קמו מצפון לדרום והורים התקבצו יחד, מדברים על הדאגה שלהם לילדיהם, על העצב של מה שמתרחש מסביבנו, על התקווה לבנות משהו ביחד כדי להציל את מה שאפשר, וגם על ההקלה במציאת הורים נוספים שהחליטו לעשות מעשה למרות עומסי החיים.

הרבה דברים קרו בשנה שחלפה. התינוק שלנו נולד בלידה מרגשת, והפך בינתיים מרך נולד לתינוק זוחל, אוכל, וחוקר כל דבר שנקרה בדרכו. הוא ואחיו הגדול מתאספים יחד למיטה בכל ערב, משחקים, מתכרבלים ומתגפפים כמו גורים עד שהם (טוב, יותר אנחנו) מתעייפים ונרדמים (כן כן, שוב – לרוב אנחנו נרדמים קודם). בד בבד, מאות הורים הצטרפו לקבוצות "הורים למען האקלים", שנפתחו ברחבי הארץ. ארגנו עשרות מפגשים, הרצאות ודיונים בבתי ספר, מתנ"סים ובזום (בהתאם לצו השעה). הצטרפנו וארגנו מחאות ברחבי הארץ והיינו גם שותפים למחאה שהביאה רשויות רבות להצהיר שיוציאו את כלי הפלסטיק החד-פעמיים מהצהרונים בבתי הספר וגני הילדים. 

כל זה ועוד קרה תוך כדי מערבולת פוליטית, שסירבה להתייצב גם אחרי שלוש מערכות בחירות, ומשבר בריאות שהביא את הכלכלה העולמית אל סף תהום, אבל גם הזכיר לנו את חוסר היציבות של העולם שאנחנו חיים בתוכו.

לא תמיד קל למצוא זמן ודרך להתארגן ולהשמיע יחד את קולנו, אבל עם כל יוזמה יצירתית, כל קבוצה חדשה שקמה, כל שיחת טלפון עם שותפים לתנועה - משהו חדש קורה. תוך כדי תנועה, הייאוש ותחושת הבדידות בתוך הייאוש כואבים פחות. קיץ 2020. האמזונס אומנם שוב בוערים, אבל העולם מרגיש אחרת. גם לרעה - יש תחושת התמוטטות כללית. וגם לטובה - אנחנו כבר לא שותקים. השינוי, כמו שאומרת נערה חכמה אחת בשם גרטה, בדרך.