הרהורים של אמא לפני השינה - על עתיד הילדים ושינויי אקלים: טור ראשון
עודכן: 3 בספט׳ 2022
כתבה: עדי מור
הכל התחיל אי שם ב-2018, כשהתישבנו עידו ואני מול הנטפליקס, וצפינו בסרט של ליאונרדו די קפריו ״אחרי המבול״ על ההתחממות הגלובלית ושינוי אקלים. הסרט מעניין וסוקר בצורה טובה את כל הרעות החולות של משבר האקלים, במהלך שנה שבה די קפריו נבחר לנאמן של ועידת פריז כשהוא מדלג מהקוטב הצפוני לסין, להודו ולכל העולם עם המטוס הפרטי שלו. יחד עם זאת, לא הייתה איזו תגלית מיוחדת בסרט. מה שהסרט עשה בשבילי היה פשוט להעביר לפרונט את מה שידעתי ברקע והדחקתי עד שלא יכולתי להדחיק יותר, ונאלצתי להסתכל במראה שהוא מציב. למחרת בבוקר הבן שלי קרא לי לחדר, באתי אבל הרגשתי שאני לא יכולה להסתכל לו בעינים. פתאום אחזה בי תחושה נוראה שאני משקרת לו. שאני אומרת לו שהכל בסדר כשכלום לא בסדר. שהבאתי אותו לעולם שמתקרב אל סופו, והוא יאלץ לחיות את נשימותיו האחרונות ולסבול ממלחמות על משאבים, ממחלות ומתופעות אקלים קיצוניות. פתאום הציפו אותי החרדות הקיומיות שמזדנבות מדי פעם לכל מי שחי פה. דור שלישי במדינה שמגנה עלי אחרי אלפיים שנים שבהן אבותי לא יכלו להגן על עצמם, ושוב אני לא יכולה להבטיח לילד שלי הגנה מפני העתיד לבוא.
התחושה הזו הובילה אותי למסקנה שחייבים לעשות משהו, אבל מה? הרגשתי שאנשים בישראל פשוט לא מספיק יודעים או לא מבינים עד כמה הבעיה אקוטית. התחלתי להשתעשע ברעיון של קמפיין ענק שיתן סטירת לחי לציבור. משהו בועט, שיפגע בול ולא ניתן יהיה להתעלם ממנו עוד. הבנתי שזה לא כל כך פשוט, ושינוי תודעה בנושא כל כך גדול לא יקרה מכמה מחוות או תיוגים וכנראה גם לא יהיה אפקטיבי לאורך זמן בלי הזרמה קבועה של כסף.
כעבור שנתיים, עוד ילד ומגפה עולמית אחת, החלטתי להתחיל לכתוב. כל הורה דואג לילדיו. מה יאכלו, כמה ישנו, איזה פעילויות יעבירו להם בגן, אבל השאלה איך יחיו פה בעוד 30 שנה היא לא על סדר היום של הורים בישראל.
כשזה מגיע למשבר האקלים, אנשים לא רוצים להתעסק בנושא - מכמה סיבות: זה נושא גדול מדי, אנחנו האנשים הקטנים לא יכולים באמת להשפיע, ישראל היא מדינה קטנה ולכאורה חסרת משמעות ביחס להשפעה של מדינות אחרות על האקלים (בהמשך אסביר כמה הטענה הזו לא נכונה ולמה הגודל לא בהכרח קובע), אנחנו הישראלים חיים במאבק קיומי שלא מאפשר לנו להתפנות לנושאים שוליים כמו עצם קיומנו בעולם בעתיד הנראה לעין, שלא לדבר על זה שזה נושא מבאס ומשבית שמחות אבל בעיקר אנשים לא יודעים מה הם יכולים לעשות בעניין.
אז הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לדעת! זו אחריות של כולנו להחכים בנושא ולהרחיב את הידע. הדבר השני הוא ליידע אחרים ולחשוף את מי שעוד לא לגמרי מודע. ככל שיותר אנשים ידברו על הנושא, ככה הוא יעלה ויצוף אל מי שכן קובע. בסופו של דבר מה שמעלה נושא מסוים לסדר היום הציבורי הוא האנשים הקטנים, ואם אנחנו לא ניקח אחריות, ונסמוך על הפוליטיקאים שינהלו את המשבר בשבילנו - נמצא את עצמנו עמוק בערימת זבל בעוד 10 שנים. פוליטיקאים מקדמים אג׳נדות שאנשים לוחצים עליהם שיקדמו.
