אם אתן.ם סובלים.ות מחרדה אקלימית, הפוסט הזה הוא בשבילכן.ם

כתבה: הדס גרופר

כבר תקופה ארוכה שיש לי מעיין התקפי חרדה סביב שאלת משבר האקלים. אני מקווה שלא תפסיקו לקרוא עכשיו אחרי המשפט הזה, אני לא מתכוונת להפחיד אתכן. היו לי התקפי חרדה ולא הצלחתי להחליט בין לנסות להדחיק את כל הנושא ובין לקרוא כל דבר שנכתב על עליו. ביום שישי האחרון כשראיתי את השער של המוסף כבר התכווצה לי הבטן. נטע אחיטוב ראיינה את רוג'ר האלם, מייסד המרד בהכחדה. תנועת מרי אזרחי שמנסה לערער על הסדר הציבורי כדי להביא להפחתת פליטות הפחמן בעולם. אנשיה כובלים את עצמם לרכבות תחתיות בזמן שעות השיא, מפגינים ושופכים צבע אדום ברחובות. הטענה של האלם היתה שכולנו צריכים לצאת לרחובות ולהעצר ולבלות זמן בכלא כדי להכריח את השלטונות בעולם לשנות את גישתם למשבר האקלים. כשנטע ניסתה לשאול אותו מה אנחנו יכולים לעשות? הוא תקף אותה ואמר שכולנו יודעים מה אנחנו צריכים לעשות, אנחנו פשוט לא עושים את זה.

אני לא רוצה לפצוח פה בתיאורים של קרחונים נמסים, רעב והצפות ברחבי העולם. אני חושבת שפחד הוא רגש מחורבן כשאתה רוצה להניע מישהו לפעולה. אני חושבת שהאלם טועה כשהוא טוען שאנחנו יודעים מה אנחנו צריכים לעשות, אנחנו לא. הרי כדי להציל את העולם נצטרך לשנות את הֱֱֱאופן שבו החברה האנושית בנויה, נצטרך לפרק מבני כוח, לעבור מכלכלה שמטרתה לייצר רווח לכזאת שמטרתה לספק צרכים, לוותר על דרך החיים שלנו לטובת אחת אחרת. זו משימה עצומה, משוגעת. באותה המידה אפשר להגיד שנצטרך לגרום לכדור הארץ לאט ולהתחיל להסתובב לצד השני. כשאתה יושב בבית ביום שישי ומנסה לתפוס את הגודל של הדבר הזה, המוח שלך פשוט מוותר. הרי האזרח הממוצע לא יכול לגרום לממשלה שלו לעשות דברים הרבה יותר קטנים מלהפסיק את פליטות הפחמן במדינה, גם כשהוא שובת, גם כשהוא מפגין. אז מה יעזור לי לכבול את עצמי למפעל מזהם או להתעמת עם המשטרה? התחושה היא שאף אחד לא יצטרף והחיים שלי בלבד יהפכו לגיהנום כבר עכשיו במקום בעוד עשור או שניים. אז עלה בדעתי שיש רק קבוצה אחת שמבינה לעומק מה זה אומר לוותר באופן רדיקלי ועמוק על עצמך כדי לתת תקווה ולהצמיח משהו חדש: אמהות.

אין שום היגיון במעשה האמהות, האמהות גורסת את האישיות הקודמת שלך ומחליפה אותה באחת אחרת, והתהליך עצמו כואב, מייגע, בגוף ובנפש. אמהות היא קבלה מרצון של אבן בצורת דאגה בלב שלך מהיום שאת לומדת שאת בהיריון ועד הנצח. אם יש קבוצה של אנשים שבחרה כבר לוותר ויתורים עצומים בשביל תקווה אלו הן האמהות. ונכון שיש שיגידו שאמהות זו הגדרה מצמצמת. אחרי הכל, אנחנו עוד כל מיני דברים ויש לנו עוד רצונות ושאיפות ועניינים משלנו, ואנחנו כבר מזמן לא היחידות שעושות כביסה ואנחנו נמצאות גם בחדרי ישיבות. אבל אני רוצה לחשוב פה על האמהות שלנו כעמדה של כוח, כאלטרנטיבה לתפיסות גבריות של שינוי.

והאמהות לא יכולות להצטרף למאבק של האלם, למרות שהוא צודק. אמהות צריכות להחזיק עולם יציב לילדים שלהן היום. הן צריכות להסביר, ללטף, לרחוץ, לפשר, לתווך ואין להן את היכולת לשרוף את העולם כדי להציל אותו. יש להן ילדים שצריכים לא לדעת עדיין שהעולם הוא מקום מפחיד. היופי של אמהות הוא האוניברסליות שלה. האמהות היא אולי אחת החוויות היחידות שהיא זהה במהותה ולא משנה אם את ערביה, חרדית, שמאלנית או קיבוצניקית, ליכודניקית או עובדת זרה. כולנו מבינות באופן עמוק יותר על מה אנחנו נלחמות, כי אין אמא אחת שלא הסתכלה על הילד שלה מחייך ולא הרגישה את הצער על התום שלו שיש כל יום ממנו קצת פחות.

אמהות גם מהוות חלק עצום מהצרכנים, אמהות עובדות, אמהות משלמות מיסים ואמהות מצביעות. לאמהות, בניגוד לנערות שיכולות לבלות את זמנן במשימה החשובה של הפרת הסדר הקיים, יש יכולת להיות סבלניות ולנסות לגדל שינוי. שינוי עומק. כי אמהות מבינות לעומק את המשפט של ניטשה: "למי שיש לו "איזה למה" שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך".

עד עכשיו הסתובבתי עם הדבר הזה בתחושה שאני לבד, כי זה לא בדיוק נושא שיחה מוצלח בפליי דייטים של אחר הצהריים, ואז גיליתי שאני לא. לא רק שאני לא לבד, אלא יש קבוצה ענקית של הורים מרחבי העולם שמנסה לעשות בדיוק את זה: להחזיק את העולם ביד אחת בשביל הילדים שלהם היום, ולהציל אותו עם היד השנייה בשביל המבוגרים שהם יהיו מחר. וכולם שם עובדים והורים ובחרו להקדיש משהו מהזמן שלהם בשביל זה.

אני יודעת שאתן עסוקות, גם אני. ויש מיתון, וקורונה ועוד מיליון דברים אחרים. אבל אני יודעת שאם יש קבוצה שיש לה ניסיון אמיתי בלהחזיק המון דאגות שונות ביחד אלו הן אנחנו. אז אני מזמינה אתכן להצטרף לקבוצת "הורים למען האקלים" שמנסה להבין ביחד, איך אנחנו יכולים לעשות משהו היום. גם אם זה כרגע, להפסיק להרגיש לבד.