top of page
  • תמונת הסופר/תהורים למען האקלים

ניוזלטר פברואר 23

ט"ו בשבט שמח!


ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, התקבע כחג הטבע והסביבה הישראלי, ולכן הינו יום מיוחד עבורנו, הורים למען האקלים. ובמה ראוי להתמקד? מנהג אחד הוא אכילת פירות יבשים, אולם כדאי לעדכן מנהג זה, שריד מהגולה, ולאכול מפירות העונה, למשל את שפע פירות ההדר. זאת הזדמנות מצוינת לחשוף את ילדינו, שהתרגלו לחטיפים, ממתקים ואוכל מעובד, למנעד הטעמים של פירות הדר, מקלמטינה המתוקה, דרך תפוז, פומלית המעודנת, ועד אשכולית המרירה.


מנהג אחר הוא לנטוע עצים, וגם מנהג זה בעייתי. ראשית, חורף אינו עונה טובה לנטיעות, כשהאדמה קרה ועוד לא התעוררה לחיים. שנית, מתקבל הרושם שנטיעת עץ היא "שגר ושכח", ושלישית, ואולי העיקר, המאבק החשוב הוא לא על נטיעות חדשות, אלא על שימור העצים הקיימים: עצים ותיקים, ענקים, מצילים, עצים שתורמים כה רבות לאיכות החיים בעיר, עצים שהם חסרי תחליף משום שנטיעות חדשות כבר לא יגיעו למימדים של העצים הוותיקים, שנהנו ממרחב רב לשורשים, ומאדמה שחלחלה גשם רב. פעילות ופעילים רבים מקרב הורים למען האקלים פועלים נמרצות למניעת כריתות, לטיפול ראוי לעצים, לגיזום מקצועי, ולנטיעות חדשות במרחב העירוני עם תנאי גידול טובים.

תמונה: שדרות בן ציון, תל אביב


 


דמוקרטיה וסביבה


תוכנית הממשלה לשינויים מרחיקי לכת במערכת המשפט הציבה דילמה קשה בפנינו. האם תנועת הורים למען האקלים, תנועה א-פוליטית שפועלת למען האקלים והסביבה, צריכה להשמיע את קולה גם בנושא הדמוקרטיה? מצד אחד מטרתנו עתיד טוב למען ילדינו, עתיד שכולל לא רק אקלים יציב ונוח, אלא גם דמוקרטיה. מהצד השני, אולי ראוי שנמנע מלהתערב במחלוקת הפוליטית החריפה הזאת, משום שהדבר יפגע במאבק האקלימי והסביבתי, מאבק שהוא לא פחות חשוב מדמוקרטיה. יתרה מכך, נושאי סביבה ובריאות מהווים גשר בין "שבטי" ישראל, בין ימנים לשמאלנים, בין חילונים לחרדים, בין יהודים לערבים, ועלינו לשמר גשר זה.

בסיכומו של דבר, תנועת הורים למען האקלים, יחד עם ארגוני סביבה אחרים, ובהובלת ארגון הגג של התנועה הסביבתית "חיים וסביבה" החליטו לצאת למאבק נגד החלשת בתי המשפט ושלטון החוק משום שהשינויים במערכת המשפט מהווים סכנה חמורה לשמירת בריאות הציבור, הטבע והסביבה בישראל. המאבק למען הסביבה והטבע מציג נקודת מבט מעניינת וייחודית לגבי הפגיעה הרעה של השינויים במערכת המשפט, למשל החשיבות של עילת הסבירות, של זכות העמידה, ושל יועצים משפטיים עצמאיים. "חיים וסביבה" פירסם נייר עמדה מנומק היטב המסביר את עמדת התנועה הסביבתית. מומלץ לקרוא אותו!

תמונה: פייסבוק "שומרי הבית"


 


די לדשא הסינטטי

יריעות סינתטיות כבשו את חצרות המשחק של ילדינו, גם במוסדות החינוך. החשיפה לחומרים על ה"דשא" הסינתטי ויריעות גומי צמיגים היא עצומה מכיוון ששטח הפנים שלהם הוא עצום, וחשוף לתנאי מזג האוויר ולשחיקה מכאנית אינטנסיבית. היריעות משחררות חלקיקי פלסטיק ומתכות כבדות רעילות כמו עופרת. הילדים קופצים ורצים עליהם כאילו מחבט מעיף את האבק מהשטיח לריאותיהם. היריעות הסינטטיות הן גם בעיה סביבתית חמורה, משום שדרושים משאבים רבים ליצורן ומשום שהן מרעילות גם את הסביבה.

איתן שקד, שמוביל כבר שנים מאבק נגד המצעים הסינתטיים במוסדות חינוך ובגני שעשועים הצטרף להורים למען האקלים כדי להמשיך מאבק זה. כבר יותר מ-100 הורים, מחנכים ומחנכות, מכל המגזרים, הצטרפו לתנועה לצוות החינוך סביב המחויבות המוסרית עבור הילדים והנוער, לשמור עבורם על משאבי הקיום. הצוות מכין קמפיין ציבורי ועצומה כדי להוציא את היריעות הסינטטיות ממוסדות החינוך ולהחליפן בחצר משחקים טבעית, כפי שאף כבר נקבע בחוזר מנכ"ל משרד החינוך: "חצרות מוסדות החינוך צריכות להיות ריאות ירוקות. הן תהיינה מקורות של חוסן נפשי ומרחבי התפתחות מיטביים עבור הילדים ויחד עם זאת בעלות משמעות קהילתית-אקולוגית רחבה. חצר המסגרת החינוכית תהיה מקור ללמידה רב-חושית שיש בו נדבכי מורשת, ביולוגיה, אקולוגיה ועוד. החינוך מוטה העתיד חייב להוביל למידה ומחקר אינטגרטיביים המראים את קשרי הגומלין שבין תהליכים התפתחותיים אישיים, בריאות, חוסן, קהילה ואקולוגיה".


 

פינת פרגון לפעילי סביבה - ליאת בלוך


פינה חדשה ובה נציג פעילות סביבתית של אחד מחברי הורים למען האקלים שלא במסגרת הורים למען האקלים. חונכת את המדור ליאת בלוך, פעילת סביבה וחקלאית אקולוגית, מחברת הספר פרח רחוב - חיבור על הליכה. הנה דברי ליאת:


כמה ק"מ?

כמה ק"מ הלכת בשבוע החולף?

הליכה היא פעולה פשוטה ובריאה. עד כאן אין כל חדש.

אני זוכרת את אביו של בעלי מספר איך קיבל המלצה חדה וברורה מהרופא להליכה. הוא היה אז אדם מאוד חולה והתייעצות עם רופא המשפחה - כך מסתבר – הסתיימה לא רק בהוספת מרשם לתרופה אלא בקביעה נחרצת שהוא חייב לצאת להליכה. חייב להוסיף הליכה בזמן כלשהו במהלך היום.

ובכל זאת הנושא כמו סמוי מן העין. לפני כשנה הוצאתי לאור את ספרי פרח רחוב – חיבור על הליכה. הרעיון היה להציע משהו אחר ומהפכני: אפשר להגיע ממקום למקום בהליכה. זה נשמע עניין פשוט, עד לפני שלושה או ארבעה עשורים כולנו התניידנו כך. אלא שלא עוד. כיום ובמרבית הישובים ההתניידות היחידה שקיימת היא באמצעות הרכב הפרטי.

מה שגיליתי במהלך התקופה בה אני עוסקת בנושא הוא ששימוש ברכב הוא עניין גורף. משתמשים בו כשהדבר נחוץ ומקל. משתמשים בו כשיש היגיון בכך אבל אפשר גם אחרת. משתמשים בו גם כשהוא מכביד ומעיק והופך את הדרך שצריך לעבור לסיוט.

אני חושבת שהסיבה נעוצה בין היתר בכך שהנושא הזה סמוי מן העין. לא מדברים עליו. לא כותבים עליו. לא חושבים עליו. מהקוראים של הספר שכתבתי אני שומעת שכיום הם כבר חושבים לפני שהם מתניעים את הרכב. שהם הצליחו להכניס הליכה לשגרה.

למה בעצם חשוב שהליכה תשמש לתנועה ממקום למקום (כל עוד מדובר במרחקים שמתאימים לכך, ובמרחבים בטוחים)? למה לא להסתפק בהליכת פנאי?

ראשית כי הליכה כדרך לנוע ממקום למקום מכניסה תנועה לשגרה בצורה טבעית ותדירה.

אבל חשוב מכך הוא שהליכה כאמצעי התניידות מפחיתה שימוש ברכב. כיום המרחב שאנחנו חיים בו משועבד לחלוטין לכלי הרכב.

איכות המרחב יורדת פלאים כשהרכב הוא ששולט ברחוב. גם שהייה על המדרכה יש בה אלמנט תמידי של סטרס. אני רואה בישוב בו אני מתגוררת הורים שיושבים עם ילדיהם במכולת. כמות האנרגיה שמופנית בניסיון למנוע גלישה של הילדים לכביש עצומה.

ישובים קטנים כמו ישובים גדולים הנורמה המקובלת בהם היא להגיע תמיד ברכב. הרחוב הופך עד מהרה למקום בלתי נסבל. הוא רועש, האוויר בו מזוהם, הוא מסוכן. וזו הסביבה בה אנו בוחרים לגדל את ילדינו.

מה שמדהים בכל העניין הוא שזה בידיים שלנו. כדי להמיר חלק מהנסיעות בהליכה וכדי לצמצם נסיעות בכללי לא נדרש תקציב מיוחד, גם לא אימון אישי מכל סוג שהוא. אנחנו רק צריכים להחליט שהילדים שלנו ראוי שיגדלו במרחב שמכבד אותם.

לצערי, לא ניתן לומר זאת על המרחב בו הם גדלים כיום.

מוזמנים להיכנס לדך הפייסבוק: הגענו ברגל - התנועה להשבת ההליכה https://www.facebook.com/profile.php?id=100088693207871

תמונה: ליאת בלוך


להתראות בפעם הבאה!

62 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page