לא אוכל לשקר לבני לנצח. כשהמציאות תטפח על פנינו, הוא יבין
עודכן: 3 במאי 2021
כתבה: גל לנדסמן
היה זה אחר-צהריים שגרתי של חודש פברואר 2020, אף כי נדמה שהתרחש בחיים אחרים.
הימים היו עוד קרירים, אספתי את הילדים מהמסגרות וצעדנו הביתה.
הלכנו ושאפנו אוויר מלא ריאותנו, ללא כל הפרעה של מחיצות בד החוסמות רסיסים של טיפות סוררות.
מתח משונה שרר באוויר.
ריחות של שינויים גלובאליים ופוליטיקה מקומית, התערבבו בריחות האביב המתקרב.
ילדי הבכור, בן השבע, היה אז מוטרד בדברים שמעסיקים ילד בן שבע בן-זמננו - הוא הזמין לעצמו חבילה מעלי אקספרס וההזמנה כמובן בוששה להגיע.
יום-יום עברנו ליד תיבת הדואר, אך לשווא, האכזבה ניכרה על פניו כשהמשכנו הביתה לעוד אחר-צהריים שגרתי של חברים וסבתות שקופצות לביקור.
ילדי הבין וידע שמשהו מתרחש בסין, אך זה לא שיכך את גודל האכזבה שלו.
("אוף הקורונה הזאת" נהייתה למנטרה הקבועה אצלנו מאז.)
הסברתי לו שהסינים מסכנים וסובלים מנגיף חדש ומסוכן, הם יושבים בבתים ולא יכולים לצאת ובטח שלא לארוז חבילות, נאלץ לוותר על עלי אקספרס בינתיים.
"אמא, הנגיף הזה יכול להגיע גם אלינו? זה מסוכן לנו?" שאל.
"סין היא רחוקה רחוקה, ואנחנו כאן בישראל בטוחים.
הרבה אנשים עובדים עכשיו כדי למצוא פתרון לנגיף ולעצור אותו,
ובכלל, הנגיף הזה לא מסוכן לילדים."
הסברתי וחשבתי ששקר לבן עדיף על מציאות שחורה.
עוד לא ידענו בפני מה אנו עומדים, אך כבר התחלנו להתכונן.
עקבנו אחר החדשות בדריכות, אוספים פריטי מידע באובססיביות.
הכנו את המזווה, את חומרי היצירה והמשחקים לחינוך ביתי, התכוננו נפשית - בקרוב גם אנחנו נישאר בבית - סין זה כאן.
"אמא, את ואבא נחשבים 'קשישים'?" שאל אותי בני, כעבור זמן מה לתוך הסגר, בעקבות הרגלו לצותת לשיחות המבוגרים.
השבתי שלא, אנחנו בסדר ולא בסיכון. רק צריכים לשמור על המבוגרים שבסיכון.
ליתר בטחון, הלכתי לוודא במראה שלא יצאו לי עוד קמטים.
"וסבא וסבתא?" הקשה.
סיפרתי לבני את כל השקרים הרגילים שהורים רגילים מספרים לילדיהם כשאין להם מה לומר, כאשר המציאות היא בליל של חוסר ודאות, ספקולציות של מומחים, פונקציות מעריכיות, פוליטיקאים זחוחים וקונספירטורים חרדים.
אחרי הכל, נשטוף ידיים 30 שניות והכל יהיה בסדר.
חודשיים עברו, כבר למדנו את כל מה שיש ללמוד, כבר יצרנו כל יצירה שאפשר ליצור, חגגנו זומולדת, ציירנו קשתות ואת כדור-הארץ לכבוד יום-כדור הארץ, ראינו כבר את כל הסרטים שיש לראות וישבנו לצפות יחד בסרט על האוקיינוסים.
חיות הים הם יצורים מרתקים - הנה לוויתן אדיר, הנה תמנון במעמקים, הנה קטבים נמסים, הנה חיות נעלמות ונכחדות, הנה בטן של ציפור מלאה שקיות, האוקיינוסים מתחממים... כדור-הארץ וכל החיים עליו בסכנה.
איך בימינו כל סרט טבע תמים העוסק במצולות הים, עלול לשלוח אותנו למצולות הייאוש.
וילדים, הם יודעים לשאול את השאלות הנכונות, בחכמה וישירות של ילדים:
"גם האנשים ייכחדו, אמא?"
"כבר מאוחר מדי? כמה זמן נשאר לנו?"
ילדי זעם, זעם תמים ומוצדק של ילד (מתעקש על תשובה מספרית מדוייקת.)
"כן.. לא.. אולי… יום אחד כשאני ואתה כבר לא נהיה בחיים. עוד הרבה, הרבה, הרבה זמן." גמגמתי,
"יש המון אנשים שפועלים לשנות,
"אל תדאג, אנחנו שומרים עליך,
אנחנו שומרים על העולם עבורך."
שוב שקרים רגילים שהורים רגילים מספרים לילדיהם כשאין להם משהו טוב יותר לומר,
כשהמציאות בלתי ניתנת להבנה ולעיכול.
כשהבלתי-אפשרי והבלתי-יאמן הופכים פתאום לאפשרי ומוחשי.
עוד כמה שנים המציאות תטפח על פנינו, תמיד מוקדם יותר ממה שציפינו.
אז לא אוכל שוב לומר לילדי שזה רחוק,
שזה במדינה אחרת,
שזה אצלם - לא אצלנו,
שיש לנו עוד זמן… המון, המון זמן.
אז בני יהיה כבר קצת יותר גדול וקצת פחות תמים כדי להבין - שוב שיקרתי שקרים לבנים.