• הורים למען האקלים

הרהורים של אמא לפני השינה - הרגתם עם הפלסטיק: טור שישי בסדרה



מכירים את הסרטים התקופתיים האלה שרואים בהם איזה כפר ציורי ובשביל לתת את תחושה פמיליארית מכניסים לפריים איזו אישה משוגעת שצועקת שכולם חוטאים ויגיעו לגיהנום? אז אני האשה הזו. לפחות ככה אני מרגישה בכל מה שקשור לפלסטיק ושקיות ניילון. אני עוברת בין הדוכנים בשוק הכרמל מתווכחת עם כל בסטיונר שישים לא את כל מה שלקחתי בשקית אחת או בלי שקית בכלל. אני מתקשרת כדי לצעוק על הירקן כי בקשתי שישלח את המשלוח בלי שקיות ובכל זאת הם הגיעו ארוזים במיליון שקיות. אני שולחת מיילים זועמים לבעלי מסעדות ומאיימת שאני לא אזמין מהם יותר כי הם לא משתמשים בכלים שניתן למחזר. ואחרי שאני סוגרת את הטלפון וחוזרת הביתה מהשוק אני מרגישה כמו הבן אדם הצבוע בעולם כי בכל זאת הזמנתי משלוח של אוכל. אז מה כבר חסכתי שתי שקיות ניילון?


כשחושבים על זה רגע אין שום הצדקה לקיום של מוצר שכל תפקידו הוא להחזיק 3 בצלים למשך חצי שעה עד שיגיעו מהשוק לבית שלי. כל תהליך הייצור שלהם, האריזה, השינוע, כולם בשביל החצי שעה הזו. נכון שאפשר להגיד את אותו הדבר על תעשיית הנייר ואולי אפילו רצוי אבל אם להתעכב שנייה על תעשיית הפלסטיק, זה כל כך מיותר וכל כך מזהם שבאמת לא ברור איך עדיין לא העבירו חוק נגד השימוש בשקיות.


בשנת 2019 הצליחו כמה הורים בתל אביב להרים מחאה על השימוש בכלי פלסטיק בגני הילדים ובצהרונים בבתי הספר. בזכות המחאה עיריית תל אביב שינתה מדיניות והיא פועלת להוציא את השימוש בכלי פלסטיק. המחאה המוצלחת הזו היא דוגמה מעודדת ליכולת ההשפעה שלנו על מקבלי ההחלטות בסביבה הקרובה אלינו. באותו האופן ניתן להשפיע גם על שוק הטייק אווי והמסעדות. בכל יום בצהריים כמות לא סבירה של כלי פלסטיק מוצאת את דרכה מהיצרן אל המסעדן אל הלקוח ומשם לפח. בכל מגדל משרדים, המכיל מאות ואלפי עובדים מזמינים בצהריים מאות ואלפי מנות שכל אחת מהן ארוזה בכלי אחד לפחות. כשאני זורקת את הכלי פלסטיק שלי לפח אני מדמיינת איך פחי הזבל במגדלים האלה נראים ועולה לי האוכל.


האירוע החד פעמי הזה של ארוחת הצהריים במשרד משקפת בעיני את הזילות שלנו כחברה. הכל כבר איבד משמעות וכלום לא משנה ושישרף העולם. עם הגישה הזו אנחנו באמת בכיוון של שריפה וכליון. אם רק נעשה את הקישור נבין שהפלסטיק לא באמת חד פעמי, בדיוק ההפך הוא לא מתכלה ונשאר איתנו לנצח. הוא מגיע לים, הורג דגים וצבים וכרישים ולוויתנים, ומגיע בסופו של דבר גם לבטן שלנו.


הבעיה הכי גדולה בעיני בכל הסיפור הזה היא שקשה מאוד להיות צרכן חכם כשאין ממש אלטרנטיבות. גם כשכבר יש אריזות מתכלות הן לא באמת מתמחזרות כי רוב רובו של הזבל בישראל נערם בסוף בערימה אחת ונטמן. הפלסטיק הוא רק חלק מבעיית האשפה בישראל, מדינה שהעפילה למקום השני בייצור זבל לנפש בעולם. המשרד להגנת הסביבה עסוק כבר שנים בחיפוש חלופות להטמנת האשפה, שנחשבת לשיטת טיפול מהגרועות שיש, אבל כל קדנציה מתחלף שר ומתגבשות וועדות חדשות שחוקרות את העניין מההתחלה. האוננות הזו לא גורמת למצב סטטי אלא להתדרדרות בזיהום הקרקע, האוויר והמים. הלחץ הציבורי הוא הדבר היחיד שיכול לשנות מדיניות, חוקים ולהתוות נורמות חדשות ובינתיים צריך להתמקד באריזות הרב פעמיות.

https://www.netflix.com/il-en/title/80164032#:~:text=2016%7CTV%2D14%20%7C1h,Watch%20all%20you%20want.

בשנת 2016 יצא הסרט פלסטיק שמסביר איך החומר השימושי הזה הורס את כדור הארץ. ההד שהסרט יצר היה גדול אבל אני בספק אם בשנים שעברו הצלחנו להביא את השינוי שהסרט מייחל לו. הדרך ארוכה והזמן קצר.


מתי עולות לי כל המחשבות האלה? כשהבן שלי בא אלינו למיטה באמצע הלילה ואומר לי שהוא מפחד ואני מרגיעה אותו ואומרת לו שהכל בסדר ואין מה לפחד. הוא חוזר לישון ואז אני לא נרדמת ואומרת לעצמי שכלום לא בסדר ושיש מה לפחד.



תמונה: pexels-anna-shvets

31 צפיות