לגדל אקטיביסטית

(כתבה: גילה לוי הוברמן)

בראשון בספטמבר השנה בתי לא הלכה לבית הספר.

זה לא היה בגלל שהיא לא התגעגעה לחברות ולחברים, שאת חלקם לא ראתה חודשיים. גם לא בגלל איזה משבר אמון בבית הספר, שאותו היא דווקא אוהבת מאוד. זה קרה כי היה לה חשוב הרבה יותר לצייר שלט ולצאת לכיכר הבימה, כדי להפגין עם החבורה החדשה שלה, החבר'ה של סטרייק.

סטרייק הוא הקיצור של Strike for future Israel - ה“הסניף המקומי" של תנועת צעירים עולמית, שקיבלו השראה מהאקטיביסטית השוודית גרטה תונברג. לפני כשנתיים התחילה גרטה לשבות בימי שישי מול הפרלמנט של שוודיה בשטוקהולם. היא ישבה שם לבד עם שלט: שביתת לימודים למען האקלים. משבוע לשבוע המחאה שלה עוררה יותר התעניינות,

הסיפור שלה התפרסם – וזכה להד בלבבות של צעירים בכל העולם. בכל רחבי העולם התחילו בני נוער לקיים הפגנות תחת השם “ימי שישי למען האקלים” (Fridays for Future). לפני כשנה התקיימו מצעדי מחאה שבהם השתתפו מיליוני צעירים באוסטרליה, בגרמניה, בקנדה ובעוד עשרות ערים בכל העולם. הדרישה שלהם פשוטה וברורה: ש"המבוגרים", בעלי הכוח והשררה, יתחילו לפעול כדי לעצור את משבר האקלים, שאותו הם חווים כאיום ממשי על עתידם.

בישראל תנועת ימי שישי למען האקלים מורכבת מקבוצה לא גדולה, כמה מאות, שאותה מובילים נערות ונערים חדורי מטרה וממוקדים. עד שפרצה הקורונה לחיינו הם ארגנו הפגנות בכל שבוע במקומות שונים בארץ. האקטיביסטים הצעירים היו שם, בכל מזג אוויר, מניפים שלטים, סופגים בהבנה הערות ומבטים מהעוברים ושבים ושמחים לשתף ולהסביר למי שבכל זאת הסתקרן מספיק כדי להתקרב ולשאול שאלות.

סטרייק, כפי שהם מכנים אותה, היא לא תנועת נוער. התכנים שבהם עוסקים הצעירים האלה קשים מנשוא. הם יודעים לספר בצורה הישירה והברורה ביותר כי כמות הפחמן הדו חמצני באטמוספירה היא ברמה הגבוהה ביותר שנמדדה אי פעם, שהטמפרטורה הממוצעת בעולם במגמת עלייה שלא עוצרת, שיערות גשם נשרפים ונכרתים, שהקרחונים נמסים, שחיות נכחדות ונעלמות.

הם גם נתקלים בתגובות לא פשוטות: בורות, אדישות, זלזול והתעלמות.

כהורים אנחנו רוצים לשמור על הילדים שלנו מוגנים, לשמר אצלם כמה שאפשר את התחושה ש"יהיה בסדר”, שאנחנו ההורים עושים כל מה שאפשר בשבילם וכדי להבטיח להם עתיד טוב לא פחות מההווה וחיים נוחים.

אבל הורים לילדים אקטיביסטים יודעים, שאת האשליה הזו כבר לא נוכל למכור לילדים שלנו. הם כבר התפכחו. הם איבדו את שארית התמימות וכבר הבינו שלא, לא יהיה בסדר. הם רואים שהמבוגרים לא עושים כמעט כלום כדי להתכונן או למתן את משבר האקלים, ומבינים שמקריבים את העתיד של הדורות הבאים על מזבח הנוחות של הדור הזה.

ולמרות זאת אני שמחה שהבת שלי פעילה. אני שמחה שהיא מצאה לה קבוצת שווים שחושבים כמוה ושהם בעלי תחומי עניין משותפים. אני שמחה על האפשרות שיש לה לתעל את הרגשות שלה לפעולה. החברות בסטרייק מספקת לה משמעות, מלמדת אותה עצמאות, היא משתתפת בישיבות, היא מגלגלת מילים כמו מיתוג ושיווק. היא הולכת להפגנות, צועקת או משתטחת על הקרקע ב-DIE-INS.

היא גם מצליחה לחולל שינוי בסביבה שלה: היא הפכה מצמחונית ל(כמעט) טבעונית ובעקבותיה כולנו במשפחה הפחתנו אכילת מזון מהחי כמעט לאפס. היא קונה רק בגדים יד שנייה ובעקבותיה חברותיה המירו את השיטוט בקניון בנבירה ב"ביגודית" של ויצו. עוד לפני הקורונה היא כבר הייתה מוכנה לוותר על טיסות, גם כשאנחנו עוד התקשינו לדמיין קיץ בלי נסיעה משפחתית לחו”ל. היא גם גרמה לי להתחיל להשתתף בהפגנות, לא רק סביבתיות, ולהצטרף לקבוצת "הורים למען האקלים".

אני לא יודעת מה עוד צריך להתרחש, כדי שציבורים רחבים יתחילו להפנים את הממשות של משבר האקלים וכדי ששינוי מהיר ומיידי בצורת החיים שלנו לא יהיה זמני בלבד, עד ש"נשטח את העקומה" או נמצא חיסון, תרופה או פתרון טכנולוגי כלשהו.

אני רק יודעת שהחיסון היחיד שאני יכולה להציע לילדים שלי, זה אקטיביזם.