הפגנה שבתי הלכה אליה הפכה לאירוע מכונן בביתנו
עודכן: 3 במאי 2021
כתבה: יעל לבי-פינברג
Photo by gregsintx from FreeImages
מאי 2019. שעת ערב מתאחרת ואני בשלהי יום העבודה, מתכוננת לחזור הביתה. פעם בשבוע אני עובדת עד מאוחר. אני מבחינה בהודעה מבתי הבכורה, "אמאא.... אני צריכה אישור להפגנה למחר!!" ומרגישה בעיקר פליאה. הפגנה? על מה היא מדברת?
"אמא, אני רוצה ללכת להפגנה מחר בירושלים," נשמע קולה מעברו השני של הקו.
"מה פתאום הפגנה? יש מחר בי"ס", אני אומרת בטון פסקני. "ממתי את משתתפת בהפגנות? על מה מפגינים בכלל?"
"יש סכנה לעולם, בגלל משבר האקלים... יש הפגנה של תלמידים מול הכנסת כי צריך לעשות משהו."
בנקודה זו אני שוב מופתעת. אני מודעת לנושא ההתחממות הגלובלית, ועוקבת אחריו עוד מצעירותי בשנות ה-90'. קשה לא לשים לב להתחממות, כשבכל שנה הטמפרטורות עולות, ותופעות אקלימיות מוזרות מתרחשות גם בישראל. שמחתי כשבשנת 2015 דווח שבועידת האקלים בפריז הושגה התקדמות משמעותית, ומדינות העולם חתמו על הסכם להפחתת פליטות של גזי חממה. מאז הבנתי שעניינים מתקדמים לאט, ולא חשבתי שתלמידים מתעניינים בנושא. יש לומר שאני מופתעת, וגם קצת שמחה. איזה כיף שלבתי, רק בת 15, אכפת מהטבע ומהעולם... מי היה חושב?
"אוקי, תני לי לברר איך את מגיעה לשם ומי מארגן את זה. בחיים לא היית בירושלים, אני קצת דואגת שתסעי לבד למקום שאת לא מכירה..."
בבירור עם האחראית אני נעשית רגועה יותר ומאשרת לבתי להשתתף בהפגנה. היא מציינת שבכל העולם מתקיימות הפגנות בני נוער, בעקבות נערה אחת משוודיה.
אותו אירוע היה יום מכונן מבחינתי. במהלך החודשים העוקבים, בהדרגה נעשיתי מודעת יותר למצב – התקבלו החלטות בועידת פריז, אולם המדינות לא מיישמות אותן בקצב הראוי... ומסתבר, שההתחממות מתרחשת בקצב מהיר משצפו בעבר. אוי ואבוי, כמה התחזיות קודרות עכשיו, כבר יש התחממות של מעלה בממוצע, וזה צפוי עוד לעלות...
מאז אותו יום עברתי תהליך נפשי מורכב. ככל שקראתי וצברתי ידע, הבנתי שהאנושות מתקדמת בצעדי ענק לעבר אסון. המידע תמיד היה מאופסן אצלי באיזשהו מקום, אבל התהליך של הכחדת המשאבים על כדור הארץ נתפס אצלי כמרוחק, איטי, ובתחום האחריות של מישהו אחר... כל זאת עד שבתי הציבה למולי את הנושא מחדש. היקף הסכנה לא היה ברור לי כפי שהוא היום. אני מרגישה שנרדמתי בשמירה והתעוררתי לגילוי החורבן סביב. ההבנה הזו טלטלה אותי. הרגשתי צורך להעמיק ולקרוא ולהרחיב את הידע, ובו-בזמן התחיל אי-שקט פנימי.
התבוננתי בבנותי וראיתי עד כמה האיום על העולם שהן מכירות ממשי עבורן ועבור ילדיהן.
האנושות פוגעת באופן קשה בטבע, ולא נעשה מספיק על-מנת לשמור על כדור הארץ שלנו, הבית היחיד שאנו מסוגלים לחיות בו. בעבר, ההרגשה היתה שהכדור שלנו כל-כך גדול שאין סיכוי שהמשאבים יתכלו בשנים הקרובות. אולם כיום כבר ברור, שאנחנו חייבים לחשב מסלול מחדש.
באופן טבעי, כאשר איום כלשהו נתפס כמרוחק, ואיננו צופים בו מתרחש, מערכות האזעקה הפנימיות שלנו אינן מופעלות. מערכות האזעקה של הפחד חיוניות להישרדות, אולם מושתקות לרוב כאשר הצורך בהישרדות איננו חיוני. זהו צורך הישרדותי, איננו יכולים להרשות לעצמנו להיות בחרדה כל הזמן.
במילים פשוטות, אנחנו צריכים "לקבל את זה לפרצוף" כדי להתעורר ולהבין את הסכנה. גם בזמן שריפות הענק באוסטרליה, אוסטרלים שלא התגוררו באיזור השריפות יכלו להתנהל בשגרת יומם בנחת ולא לדאוג בכלל – למעשה, הם לא היו יודעים על השריפה אם לא היו צופים בחדשות, לא כל-שכן אנשים שגרים רחוק מאוד משם. גם כשהוסר הסגר של הקורונה הוסרה הדאגה מלבם של לא מעט אנשים: הרי רובנו בריאים ולא צפינו בחולי קורונה מקרוב. אי אפשר לחיות בדאגה מתמדת...
אנחנו צריכים באופן מושכל להעיר את עצמנו להבין את הסכנה שהטבע ואנחנו מצויים בה.
משבר האקלים הינו חלק ממשבר אקולוגי אקוטי שהבית המופלא שלנו נמצא בו. אנו מעבירים את רוב חיינו בבית הפרטי שלנו, רחוקים מהטבע ומחיי הפרא, ולא יכולים להיות באמת מודעים לאקוטיות של המצב.
חיבור הנתונים לתמונה הגדולה: התחממות, עליה בפליטות גזי החממה, הרס היערות, זיהום אויר ותחלואה, צמצום שטחי הבר באופן משמעותי, סכנת היכחדות למיליון מיני בעלי חיים וצמחים, הפשרת הקרחונים והפרמה-פרוסט, ועוד ועוד – הוא שגרם לטלטלה ולתחושה שאני לא יכולה לעמוד מהצד בעוד עתידן של בנותיי בסכנה.
ההצטרפות לתנועת "הורים למען האקלים" מאפשרת לי להיות בעשיה כלשהי ולהרגיש שאני תורמת להבנה כללית ולא רק פרטית. אני לא יכולה יותר לעבור לסדר היום. החלטתי שאני בוחרת בתקווה, למען הדור הבא, משום שזו קודם כל האחריות שלי, ועדיין לא שלהן.
ד"ר יעל לבי-פינברג היא אם לשתי בנות, פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית, וחברה ב"הורים למען האקלים"
נספחים:
דוגמאות לשינויים אקלימיים באיזור
תופעת האובך הכבד בצפון הארץ: בצעירותי לא הכרתי תופעה זו, משום שגדלתי בצפון ולא חווינו כמעט אובך. בשנת 2015 אובך הגיע באופן חריג ממזרח, מאיזורים בסוריה שהתייבשו בשל בצורות ממושכות.
כתבה על האובך בסוריה - כאן
(לא נאמר בכתבה, אבל אלה סופות חול כתוצאה ממדבור בסוריה, עקב שינוי האקלים ובצורות ממושכות)
על הגורמים למלחמת האזרחים בסוריה, ניתן לקרוא בויקיפדיה, בסעיף 4 - שינוי אקלים, מחסור במים ופליטים.
דו״ח מצב הטבע בישראל 2019
לינקים נוספים:
פחות מרבע משטחי הבר בעולם נותרו ללא התערבות יד אדם:
הרס יערות האמזונס
מליון מינים בסכנת הכחדה